<h1>תלמיד הרשב"א — ענינים שונים סימן ז'</h1>
<h2>דף יח.</h2>
גרסינן בספרי ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט') יכול כשאול ת"ל אך. ומכאן למדנו שהמתירא מפני גוים מפני ליסטים שימיתוהו וכיוצא בזה ורצה להמית עצמו כדי שלא יפול בידם הרי זה מותר, מדאמרינן בהגדה דבפרק הניזקין (גיטין נ"ז ע"ב) בארבע מאות שנשבו והטילו עצמן לים שמא יתבעום לדבר עבירה ויצתה בת קול ואמרה (תהילים ס"ח) אמר ה' מבשן אשיב וגו'. אלא דאיכא למידק מדגרסינן בע"ז פ"ק (י"ח ע"א) ברבי חנניה בן תרדיון שהקיפוהו באש ולא רצה לפתוח פיו, אמר מוטב שיטלנה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי, אלמא אפילו בכי הא איכא דין מתחייב בנפשו. ויש לי לומר שמידת חסידות היתה ולהורות שהיה מקבל היסורין מאהבה ושיתקדש שם שמים בדבר יותר. ומאי דנקט ולא אחבול בעצמי לא מדין איסור קאמר אלא לומר שאיני רוצה לקרב מיתתי כדי שיכירו הכל שחביבין עלי יסורין. וכן נראה ודאי שהרי אמרו לו תלמידיו לפתוח פיו, ובודאי לא היו טועין בעיקר הדין. ורבי חנניא עצמו לא ענה להם דרך איסור, שאם היה איסור היה מלמד ואומר להם איני רשאי לחבול בעצמי.
ומ"מ כל זה דווקא במקום שהסכנה קרובה מאד ובעין ודאית כעובדא דשאול, אבל אם יכול לברוח ולהנצל מידם ואינו רוצה, בכי הא ודאי מסתברא דאסור שהוא גורם מיתה לעצמו ואין זה בכלל מצות קדוש השם. דהא בפ"ק דע"ז (ט"ז ע"ב) אמרינן ברבי מאיר שנתפס למינות, כלומר שהמינין היו רוצין לכפותו לעבוד ע"ז כמו שפירש"י ז"ל, ואמר להגמון נאמן עלי הדיין והניחו אותו הגמון בטעות. ואעפ"כ לא רצה לומר לו שלא היתה כוונתו שהוא יהא נאמן, דכיון דאיהו הוא דאטעי נפשיה לא רצה רבי מאיר למסור עצמו כלל. ולא עוד אלא דהתם היה נראה לכאורה שיהא כמחוייב לקדש השם שלא יחשוב אותו הגמון שיהו עובדי ע"ז נאמנין בעיניו כלל, וגם רבי מאיר היה מצטער על מעשה שבא לידו כדאיתא התם, ואעפ"כ כיון שפטרוהו שתק רבי מאיר. ואף כאן כיון שאפשר לו לברוח ולהנצל הולך ועושה, שאין זה מחיוב מצות קדוש השם, שאילו היה קידוש השם בכענין זה, ודאי לא היה בורח רבי מאיר דמי לנו חסיד ממנו.
ראיתי שכתב שיש מפרשים מה ראו חנניה מישאל ועזריה לומר שלא יברחו, ואמרי דכדי לקדש השם בפרהסיא עשה כן, כך לא רצה הקדוש מקורביל לברוח וקידש השם ברבים ע"כ. ואפשר הדבר שכל שנתפס מפני ענין של קידוש השם אילו רצה למסור נפשו הרשות בידו אע"פ שאינו מחוייב בכך. ואשכחן דכוותה שאין אדם חייב בשעת השמד למסור עצמו על מצות עשה, ואעפ"כ אם רצה עושה וזכור לטוב, ואפילו בתפילה דרבנן מסר דניאל עצמו עליה. וכי תימא שאני התם שעושה כן בצנעה ושמא לא יודע הדבר. לא היא, חדא דהא דניאל לא היה עושה הדבר בצנעה שהרי ידעו בו שלושת הסגנים. ועוד דהא רבי חנניא היה מקהיל קהילות ודורש ברבים בשעת השמד וספר תורה מונח בחיקו, ורבי יוסי בן קיסמא לא מנעו גם כן בלשון איסור אלא שאמר לו למה היה עושה כן כי אם ימות היה נשאר הדור ריקם, וכמו שהשיב לו אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר מן השמים ירחמו, ולא אמר לו אני אומר לך דברים של איסור.
והא דאמרינן התם (סנהדרין י"ד ע"א) ברבי יהודה בן בבא שסמך חמישה זקנים ובשהכירו בהם אויבים אמר להם בני רוצו, היינו משום דאע"פ שהיו חסידים גמורים לא רצו למסור עצמם, כי הם היו עושין כן כדי שלא תשתכח תורת קנסות שנסמכו בשביל כך כדאיתא התם. ומהאי טעמא נמי לא אמר ליה רבי מאיר לאותו הגמון כלום, שלא היה בדורו של רבי מאיר כמותו וכדאיתא במס' עירובין (י"ג ע"ב).
ומ"מ כל שלא נתפס מפני עון של קידוש השם אלא מפני ענין אחר, כגון מפני חשש גניבה או רציחה או שעבר על מצות המלך באחד מן הדברים שהם רשות וכיוצא בזה, מסתברא ודאי שאם יכול לברוח ואינו בורח הרי זה כמתחייב בנפשו דלמה ימסור עצמו. והיינו עובדא דרבי מאיר דערק מעובדא דאחתיה דדביתהו (ע"ז י"ח ע"א) דאמר לההוא שומר אימא אלוקא דמאיר ענני ומתצלת, ואעפ"כ שהיה נכון לבו ובטוח שינצל מידם שהרי גם השומר ניצל על ידו אפילו הכי ברח, שאין קידוש השם במסירת [נפשו על] ענינים כאלו כלל.
